(א) עדים רבים שהעידו כו׳ עד וא״א ז״ל כתב אפי׳ אם כיון כו׳ פלוגתתן מבואר בשמעתין דפ״ק דמכות דף ו׳ דשם פריך אמשנה אלא מעתה הורג יציל (פי׳ הרי ההורג עצמו ראה המעשה והוא הבע״ד ופסול לעדות ונמצא עדות כולם בטילה) אמר רבא יקום במקיימי דבר הכתוב מדבר וז״ל התוס׳ קשה לר״י היאך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנין גט במעמד קרובים כו׳ דלפעמים יתכוין א׳ מן הקרובים להעיד ל״נ לר״י דאין עדותן בטילה אלא באותן שמעידין בפני ב״ד אבל בשביל ראייה לחודא לא וא״ת א״כ מאי פריך הורג יציל והא אינו הולך לב״ד להעיד ואמר ר״י דמתחילה ס״ד כי נמי אינן באין לב״ד להעיד עדותן בטילה ומשני במקיימי דבר כלומר כשבאין לקיים הדבר בב״ד אמר ר״י דבמצא א׳ מהן קרוב כו׳ עדותן בטילה וא״ת א״כ אמאי קאמר שם מה יעשו שני אחין כו׳ (וכתבתיהו בפרישה ע״ש) והלא אם לא יבואו לב״ד ויעידו אין חששא וי״ל דלפעמים שלא ידע זה בזה ויעיד האחד אף על פי שכבר העיד אחיו בב״ד ואפילו אירע לאחר כדי דיבור מ״מ עדותן בטילה אע״פ דלענין הזמה בעינן תכ״ד עכ״ל וכדבריהם כ״כ הרא״ש נמצא דלהתוס׳ והרא״ש הא דמשני במקיימי דבר הכתוב מדבר היינו כשבאים נמי לב״ד להעיד ולקיים הדבר והרמב״ם והרמ״ה ס״ל דהא דמשני במקיימי דבר היינו שכוונת ראייתן היתה כדי להעיד ולאפוקי הורג שאין כוונתו להעיד ואם כן הא דמסקינן אי אמרי לאסהודי בטלה עדותן היינו אפי׳ לא באו לב״ד להעיד ולפי דבריהן א״ש הא דקאמר מה יעשו שני אחין כו׳ וכן דעת רשב״ם בפרק י״נ וכ״נ מפרש״י שם בפ״ק דמכות ומש״ר הדברים בשם הרמב״ם ולא בשם רשב״ם ורש״י היינו משום דבא לכתוב עליו התוס׳ שהוסיף הרמ״ה וס״ל דתלמודא לא איירי אלא כשלא באו אח״כ לב״ד עם הפסולין אבל באו לב״ד עם הפסולים פשיטא דעדות כולה בטילה דהא עיקר קרא בשעת הגדה קאי ובבא זו דהיינו באו לראות והעידו אח״כ בב״ד לא הזכירו רשב״ם ורש״י ואינו מוכרע מה דינו בה מש״ה כ״ר הדברים על שם הרמב״ם אך קשה מה יענו וישיבו הרמב״ם ורשב״ם והרמ״ה בקושיית תוס׳ הנ״ל דא״כ כל גיטין וקידושין דידן אל יהיו כשרים וא״ל דס״ל כהר״ח שכתבו שם תוס׳ בשמו שפי׳ דשיילינן לעדים כשרים אם באו לאסהודי בהדי פסולין או למיחזי אתיתו בלא פסולים כו׳ דז״א שהרי רש״י כתב בהדיא דשיילינן להו לקרוב או פסול (וכמ״ש ל׳ בפרישה) וכן ל׳ הרמב״ם שכתב אותו שאומר שבא להעיד פסול כו׳ משמע דשיילינן להקרוב או פסול ואם הוא אומר שבא להעיד פוסל כל הכשרים וצ״ע וי״ל דס״ל כהרא״ש ור״י ורבינו שכתבו שאם מזמין עדים שוב אין הקרובין יכולים לפסול ומש״ה כל הנותן גט או מקדש שיש לו להזמין מתחילה כשרים כמו שאנו עושין בגיטין וכן ראוי לעשות ג״כ בקידושין והדומה לו:

וא״א ז״ל כתב אפי׳ אם כיון לראות כו׳ כתב בב״י ז״ל ועמש״ר בסי׳ ל״ח (סי״ד) בשם ר׳ ישעיה נראה עוד סברא אחרת דכתב שאם א״ל ב״ד לאסהודי אתיתו או למיחזי ואמרו לאסהודי כבר נעשו כולם אגודה אחת ואם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה ובלבד שיראו כולם כאחד (פי׳ בקרוב ופסול בעינן דראו עמהן מתחלה ובעדים שהוזמו דלא ראו כלל צריכין לפחות שיאמרו הפסולין כווננו להעיד ושאז ראו כאחד ועמ״ש בסי׳ ל״ח) והא דהתחיל הב״י וכתב דנראה דהוא סברא אחרת דמשמע דלא כהרמ״ה והרא״ש וסיים בדלא כהרמ״ה לחוד נראה משום דהרא״ש לא פירש דבריו ויכול להיות דס״ל ג״כ דלא מחשב ראיה כ״א בראייתן יחד משא״כ הרמ״ה דכתב בהדיא אפי׳ לא ראו יחד. ואני אומר דגם הרמ״ה יכול להיות דס״ל כרבי ישעיה וכן מוכח קצת מדבריו. מדכתב בדבריו שני פעמים דכשהעידו יחד תכ״ד לא בעינן לא כוונה יחד ולא ראיות יחד משמע הא לא העידו יחד תכ״ד דאז הראיה לחוד גורם הצירוף בעינן שיכוונו להעיד ושיראו אותו יחד וכמ״ש בפרישה ומש״ה לא כ״ר דברי ר׳ ישעיה לשום פלוגתא ביניהן ועפ״ז גם התוס׳ והרא״ש דס״ל דבעינן לפסול והכשרים הגדה וכוונת ראיה להעיד יכול להיות דס״ל כרבי ישעיה דלא מחשב כוונת ראיה להעיד לצירוף כ״א בראייתם יחד ואל״ה לא פסלו הכשרים ומש״ה כ״ר לדברי ר״י שם בסי׳ ל״ח סתם וגם שם מיירי ר״י כשכולם העידו אלא שלא העידו תכ״ד ע״ש וזה ממש כדברי התוס׳ והרא״ש דהא גם הם ס״ל דלא בעינן שיעידו תכ״ד וכמ״ש בפרישה וזה נלע״ד ברור ועמ״ש עוד מזה שם בסי׳ ל״ח:

(ג) ואם הזמין התובע עדים כו׳ ל׳ ב״י כתב מורי הרב הגדול הריב״ר אפילו מי שמזמין עדים בערבוביא נאמן דלא כיון אלא לעדות הכשרים ואע״פ שבאו ג״כ פסולים להעיד לית לן בה ואע״פ שמלשון הטור נראה דדוקא כשהזמין הכשרים והוציא הפסולים אבל אם זימן בערבוביא לא א״א לומר כן דא״כ קשה דידיה אדידיה שכתב אח״כ מי שציוה להחרים כו׳ וכך הם דברי ר׳ ירוחם וכתב ע״ז הר״ש בר חכים במחילה אין פי׳ הטור כן שאינו מדבר אלא בהזמנת העדים בשעת המעשה לראותו להעיד עליו אח״כ עכ״ל ב״י וביאר הדברים שדעת הריב״ר שזימן עדים כשרים שכ״ר ל״ד שפרטם בשם קאמר או שאמר כן לאנשים מיוחדים אלא אפי׳ הזמין לערבוביא של אנשים ואומר להן כל ששומע או רואה מזכיותי יהיה עד בדבר נמי דעתו על הכשרים דומה למ״ש אח״כ שאם מכריז שמי שיודע לו עדות יבא ויעיד שדעתו דוקא על הכשרים והר״ש בר חכים ס״ל דיש חילוק בין המצוה להחרים אחר עדות לאחר זמן שאו אינו מדבר לנוכח מש״ה אמרינן דמסתמא דעתו היה על הכשרים שיש לו תועלת בעדותם אלא שלא היה יכול לפרטם שלא ידע מי הם אבל כשאומר לנוכח אתם עדי צריך שיפרט הכשרים ואם לא עשה כן אלא הזמין סתם כל הכת בערבוביא עדותן בטילה וז״ש הר״ש בר חכים שאינו מדבר הטור אלא בהזמנת העדים בשעת המעשה ר״ל הריב״ד פירשו דמהני הזמנה בערבוביא דאל״כ קשה דבריו דידיה אדידיה ע״ז כתב דז״א דמ״ש הטוור תחילה דבעינן הזמנת עדים לא כ״כ אלא כשמזמינם בשעת מעשה ויש חילוק בין הזמנה דבשעת המעשה להכרזה דאח״כ וכמ״ש ומיהו נראה דגם הר״ש בר חכים מודה דרבינו והרא״ש ל״ד קאמרי דבעינן שיזמין בשעת מעשה הכשרים בשם אלא אורחא דמילתא נקט וה״ה כשאומר שנים מכם גם כן מהני ולא באו אלא לאפוקי מדעת הריב״ר דס״ל דאפילו הזמנה אמירת ב׳ מכם ג״כ לא צריך וכמ״ש דאל״כ קשה דברי הר״ש בר חכים דידיה אדידיה שהרי הר״ש בר חכים הביא דברי ר״י שכתב בנ״ב ח״ב ז״ל אם הזמין המלוה עדים כשרים ועמדו שם קרובים או פסולים אפי׳ כוונו להעיד ובאו והעידו בב״ד לא נתבטלו עדות הכשרים דכיון דייחד עדים לאו כל כמיניה להפסיד מאחר שזימן כשרים ואפילו הזמין בערבוביא דאין כוונתו אלא בכשרים ודוקא כשמזמין עדים מיוחדים אבל דבר שנעשה בפני רוב עם בלא הזמנת עדים שיילינן להו אי למיחזי אתיתו או לאסהודי ואי לאסהודי ונמצא אחד מהן קרוב או פסול אחר שהעידו בב״ד עדותן בטילה עכ״ל וכתב עליו הרש בר חכים ז״ל לכאורה נראה שט״ס נפל בדבריו במ״ש ואפי׳ הזמינם בערבוביא שהרי כתב אחר זה ודוקא כשהזמין עדים מיוחדים ואם ערבוביא אין כאן יחוד ואפשר ליישב דיחוד כעין ערבוביא קאמר שאמר לרוב עם שנים מכם יעידו על מעשה זה וזו תוספת מרי״ו הוא כי הרא״ש והר״י בנו לא אמרו אלא במפרט בשם שנים והם כשרים והוסיף הוא ז״ל דה״ה באומר שנים מכם דאל״כ לשתוק או לימא סתמא אתם עדי עכ״ל הר״ש בר חכים והביאו הב״י ע״ש ומדלא כתב שר׳ ירוחם פליג אהרא״ש והטור אלא כתב שהוסיף על דבריהן ש״מ דס״ל דהרא״ש ורבינו ל״ד קאמר שיזמינו בשם והכי מסתבר דמסתמא לא פליג ר״י אהרא״ש רבו ועוד שבתחילת דבריו כתב כדברי הרא״ש ורבינו ממש אלא שהוסיף זה על דבריו וכאילו כתב דמאן דסבר הא סבר נמי הא ועוד שהרי סיים הר״ש בר חכים בדבריו הנ״ל וכתב שכן נ״ל מדוקדק מדברי ר״י ש״מ דס״ל דלא פליג עמו ודוק. ומור״ם בד״מ דחה דברי הרא״ש ולעד״נ שדבריו עיקר וכ״נ שהוא דעת הב״י שהביא לשני הדברים שכתב הר״ש בר חכים ע״ש ואע״פ שר״י סיים וכתב בדבריו הנ״ל ז״ל ודוקא כשהזמין עדות מיוחדים אבל דבר שנעשה בפני רוב עם בלא הזמנת עדות שיילינן להו כו׳ אל תידוק מיניה דדוקא בלא הזמנת עדים כלל קאמר הא כל שהזמינם באיזה ל׳ שיהיה דעתו אכשרים דז״א דאם כן לא הול״ל ודוקא כשהזמין עדים מיוחדים ואדרבא נראה לדקדק משם דכשאומר כל [שנים] מכם שישמע לי עדות יהיה מוכן להעיד זה (וגרע) [גרע] מלא הזמין כלל דמשמעות לשונו הוא דכיון ג״כ אפסולים ודוק: